הכותבת היא אוצרת וחוקרת אמנות יהודית.

“עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה’ הוא לבדו חופשי”

 

 

את עבודותיו של הצלם דוד מאיר ראיתי לראשונה כאשר עבדתי במוזיאון ישראל. זה היה בראשית שנות ה-2000. יום אחד, חזרתי לשולחן העבודה שלי, ועל שולחני, במחלקה לאמנות מודרנית, הניח צלם מספר צילומים מעוצבים, מן כרטיסי ברכה על נייר איכותי, כמתנה. שמו של הצלם לא היה רשום על הצילומים.

מיד, ברגע הראשון שבו התבוננתי בצילומיו, נפשי יצאה למסע אל החופש. אל מעבר לקירות המוזיאון. נסקתי מעל הרים וימים, עפתי מעל נהרות ושדות, פרשתי את כנפי נפשי, אל השמיים, אל האינסוף. היה משהו בצילומים הללו, שעורר בי מסע תודעתי.

הצילומים עברו איתי, ומוקמו על שולחני גם כשעברתי מהמחלקה לאמנות מודרנית, למרכז המידע לאמנות יהודית אותה הקמתי, כחמש שנים לאחר שחזרתי בתשובה. אהבתי להעיף בצילומים אלו מבט, ושוב לפרוש את כנפי הרוח שבי אל המרחבים התודעתיים מעבר לאותם שתיעד הצלם….

לא ידעתי דבר על הצלם שצילם אותם, לא ידעתי מה התהליכים שהוא עצמו עובר…. אך הצילומים הללו המשיכו להוות עבורי השראה, והם מונחים עד היום על שולחן העבודה שלי.

רק כעבור כ-15 שנה, התברר לי שגם הצלם, דוד מאיר קונאו, במקור מאורוגווי, עבר גם הוא תהליך של תשובה, והיום הוא תלמיד חכם המעמיק בלימוד התורה בשילוב עם עיסוקיו.

בכל צילומיו של דוד מאיר קיימת תפיסת מרחב שקשה מאוד לראות בעין, ועוד יותר קשה לתפוס במצלמה. על פי רוב המצלמה מצמצמת את המרחב הויזואלי אל גבולות הצילום. אצל דוד מאיר, המרחב הפתוח כאילו מתרחב עוד יותר. הצילומים שלו נראים כאילו צולמו מתוך השמיים בעצמם, ללא גבול, ללא סוף.

ההתבוננות בצילומים של דוד מאיר פותחת עבור המתבונן את מרחבי חרות הנפש. מדהים אותי שאותה חוויה של חרות הנפש מתעוררת בי בהתבוננות בצילומיו, בכל פעם מחדש.

מהי חרות הנפש? וכיצד ניתן להגיע אליה? זוהי שאלה קיומית שהעסיקה את האנושות אלפי שנים.

עבורינו, חג הפסח סולל בפנינו את הדרך.

הציווי המרכזי בליל הסדר הוא לספר את סיפור יציאת מצריים: “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם” (שמות י”ג: ח’) .

הסיפור חייב להיות מובן למספר, ומובן לשומעי הסיפור. ללא הבנה זו, לא מתקיימת המצווה של “והגדת לבנך”. אך מעבר לזאת, הנקודה היא שבמעמקי ה”סיפור” טמונה ה”חוויה” – “בעבור זה עשה ה’ לי” –  ומתוך כך: “חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא הוא ממצריים”. גאולת מצריים אינה נתפסת כ “סיפור היסטורי”! כל העניין של ליל הסדר הוא לצאת לגאולת הנפש הפרטית, האישית בחוויה הפנימית! אך כיצד עושים זאת?

רבי יהודה הלוי מתווה לנו במשפט קצר כיצד יכול כל אדם, בכל מקום, בכל מציאות, לצאת מכל עבדות, אל גאולת הנפש:

“עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה’ הוא לבדו חופשי: על כן בבקש כל אנוש חלקו, חלקי ה’ אמרה נפשי”

לכאורה, מציב רבי יהודה הלוי בפנינו מציאות בלתי אפשרית, על פיה, רק על ידי עבדות אחת, ניתן להשתחרר מעבדות אחרת.

האנושות כולה עומדת בימים אלו בפני אתגר שכמוהו לא היה מאות בשנים – מגפה עולמית אשר חלחלה לכל היבט בחיי האדם הפרטי והחברה האנושית ככלל. המציאות בשנה האחרונה מאתגרת את האדם, החל מהדברים הפשוטים ביותר כמו מפגשים עם בני משפחה וחברים, דרך ניהול זמן, לימודים, פרנסה, ועד לשאלות קיומיות ואתיות של מהות החיים והזכות של כל אדם לקבל החלטות הנוגעות לבריאותו ולאורח חייו מתוך תשומת לב לחברה הסובבת במעגלים הולכים ומתרחבים עד לאנושות כמכלול אנושי.

היום, כל אדם נתון לפחות בארבע מני עבדות:

עבדות הזמן – רוב בני האדם מבלים את זמנם מתוך רדיפה אינסופית אחרי הספקים וסיפוקים. כל כך הרבה אלמנטים מגיעים ליצור הסחות דעת, המסיטות את האדם מן המשימות המרכזיות שהוא רוצה לממש בחייו. האדם כבול ב “קורי-עכביש” דקה אחר דקה, בהסחות דעת קטנות אשר אינם מאפשרות לו לפרוץ ולהגיע אל המטרה. כמה אנשים על פני כדור הארץ מייקרים את הזמן שלהם ובוחרים בכל רגע נתון למה תוקדש הדקה הבאה?

עבדות הכסף – בעולם בו אנו חיים היום כל פריט שהאדם זקוק לו נמדד בכסף. החל ממקום המגורים, ועד מי השתייה. לאור זאת אנשים מוצאים עצמם במרוץ אינסופי ברדיפה אחרי השקל הנוסף אשר ירכוש בעבורם את משאלות ליבם במקרה הטוב, או יכסה חובותייהם במקרה הגרוע… האם רדוף ונרדף על ידי הכסף, כבול על ידו בשלשלאות ברזל.

עבדות במערכות יחסים – אנשים בכל רחבי העולם נמצאים במערכות יחסים שהם כבולים אליהם ונמצאים בהם שלא מתוך בחירה חופשית, לעיתים אף מערכות יחסים פוגעניות. בין אם אלו קשרי משפחה, או קשרי עבודה, קשרים מחייבים או קשרים מזדמנים. אנשים משועבדים לקודים התנהגותיים שהם לא בחרו, ואין להם כל מושג כיצד להשתחרר מהם

עבדות פנימית – העבדות, בזמן הווה, אינה רק לאמנטים חיצוניים. רוב העבדות היום מתרחשת בתוככי האדם פנימה: עבדות לדפוסי חשיבה ולדפוסי התנהגות. עבדות לרגשות ולהתרגשויות. עבדות להתמכרויות פיזיות ונפשיות.

והשאלה היא – איך משתחררים מכל העבדות הזאת? מה יעשה האדם על מנת להיות חופשי?!

עונה כל כך בתמצית גאונית רבי יהודה הלוי: “עבדי הזמן, עבדי עבדים הם, עבד ה’ הוא לבדו חופשי”

רבי יהודה הלוי מגלה לנו שבאם האדם יגייס את כל משאביו הפיזיים, הנפשיים והרגשיים לעבודת ה’ הוא יגלה שניתנו בידיו המפתחות לשחרור מכל העבדויות:

חרות הזמן – האדם הופך מ”עבד הזמן” לאדם חופשי כאשר הוא מתחבר לתכלית הפנימית העמוקה המצויה בזמן. לכל דקה ודקה יש תכלית בעבודת ה’! החל מהרגע שהאדם פוקח עיניו בבוקר עם תפילת “מודה אני”, נטילת ידים וברכות השחר ועד לקריאת שמע שעל המיטה. האדם החי את הזמן היהודי – מקיים בכל שבריר שניה מצווה ומחובר בכל רגע אל האינסוף. במקום להיות נשלט ושבוי על ידי הזמן, האדם הוא המנווט את חייו מתוך חופש בחירה בכל רגע ורגע, מתעלה ומעלה את הזמן שלו למימד שמעל לזמן.

חרות הכיסופים – כאשר האדם מקיים את כל המצוות הקשורות בממון, כמו מעשרות כספים, מצוות צדקה וגמילות חסדים, איסורי ריבית והונאה, הכספים של האדם הופכים לכשרים, הם הופכים מכספים לכיסופים. המפתח של השפע מצוי בידי בורא עולם, וכאשר אדם בוחר לקדש את כספיו, הוא מגלה שניתנת לו עזרה משמיים, לממש את כיסופיו וברכה מצוייה בכספיו.

חרות מערכות יחסים – מערכות יחסים המתנהלות על פי הנחיות התורה של “ואהבת לרעך כמוך” ו”לפני עיור לא תשים מכשול”, כאשר יש במערכות המשפחתיות טהרת המשפחה, מצוות כיבוד הורים, מצוות צניעות ושמירת הלשון, מערכות היחסים עצמן מתקדשות והופכות למקדש שבו השכינה יכולה לשכון.

חרות הנפש – המקום העמוק והגבוה ביותר באדם היא נפשו. כאשר האדם מחובר מדי יום לבוראו, על ידי תפילותיו, כיסופיו, מערכות היחסים שלו, הבחירות האישיות שלו, הוא הופך מ”עבד” ל”בן חורין”. השלמות האישית מגיעה בתוך בחירה, וחיים בדרך התורה והמצוות מתווה בפני האדם מערך שלם של בחירות בכל רגע: “ובחרת בחיים”, בחירה בתודעה מאירה, בחירה לראות את הבורא המחולל והמהווה את המציאות בכל שנייה ושנייה, הבחירה לחיות מתוך בחירה!

האמן דוד מאיר הינו צלם אשר מעורר ביצירותיו את הצופה  לשאול את עצמו שאלות קיומיות: מהו העולם הזה שבו אני חי? מה תפקידי בו? מה אני יכול לעשות על מנת להפוך את העולם למקום טוב יותר, יפה יותר?

צילומי השמיים של דוד מאיר מזכירים לי סיפור ששמעתי לפני שנים. סיפרה אחת מנפגעות הפיגוע באוטובוס לעמנואל, שבעודה שוכבת פצועה, מדממת, באוטובוס השסוע, היא הרימה ענייה למעלה, וראתה מבעד לגג הקרוע של האוטובוס – שמיים מרהיבים ביופיים. באותו רגע, היא התמלאה בשלווה, באמונה, בידיעה – שהכל מאת ה’, והכל חייב להיות לטובה, ואכן חייה ניצלו. אותם מילים ממש אמר הפסיכואנליטיקן ניצול השואה ויקטור פרקנל, כאשר היה כלוא במחנה ריכוז. הוא אמר שאת גוף האדם אפשר לכלוא מאחורי סורג, אך הנפש, הנשמה, היא לעולם חופשית!

כאשר התבוננתי בצילום של דוד מאיר, המתעד אבא מוביל שורה של ילדים צוהלים על גבי שביל עפר, קיבלתי בלבי ובנשמתי מייד תחושה של “גאולה”! אולי כך נראתה גאולת מצריים? אולי כך תיראה הגאולה העתידית? האבא הטוב, האוהב, הדואג, מוציא את ילדיו האהובים, ממש בידיו האוהבות

מעבדות, לחרות הנפש, החרות האמיתית.

 

ליצירת קשר עם האמן:

Studio-cuneo.com

0546623522