ערב ר”ה תשע”ו
“וימלא כל משאלותינו לטובה”
בהתקרב חודש אלול ואיתו תחילת הלימודים ור”ה הקרובים, מחשבותיי עסוקות ביצירה לכבוד החג.
והיצירה הראשונה של כל שנה היא כמובן כרטיס ברכה לשנה החדשה.
כל שנה זו תעלומה גם בשבילי מה יהיה בתוך הכרטיס..
איזו צורה הוא יהיה?
צורת רימון או צנצנת דבש, האם נפתח מלמעלה או מהצד, האם יהיה בולט, האם יהיו דו שכבתי, זוהר, מבריק, לבן, נוצץ?
מתחילה לחשוב על הכרטיס המיוחד הזה מתחילת החופש הגדול. מרגישה שהכרטיס של השנה החדשה אמור להיות גם סיכום של השנה החולפת.
וכך עובר עלי החופש בין הצצה לחנויות יצירה – מה יש להציע מבחינת החומרים החדשים או הנשכחים היטב ישנים,
לבין דפדוף בספרי יצירות שונות ושימוש בטכניקות מגוונות.
כך נזכרתי , שראיתי לפני זמן מה יצירה עשויה מגלילי נייר. לשיטה קוראים קווילינג.
מאנגלית לגלגל או יותר נכון – גילגולציה,
מפסי נייר דקים צבעוניים או לבנים, מכינים עולם ומלואו.
אני רגילה לנסות בעצמי כל רעיון, שאני מביאה לבית הספר, חזקה בידי שזה הוא המפתח להצלחת התלמידים.
עד שבעצמי לא בדקתי אם הכול עובד כשורה, אני לא מפילה על תלמידיי לשחות בים של ניסיונות וטעויות (לא בדור הזה לפחות ואם כן, אז לא בתחילת שנה).
וכך באמצע הלילה, כשהרעיון הזה עלה לראשי, התיישבתי להתנסות.
נייר צבעוני לא היה לי, אך זו לא בעיה, בכל בית יש פח מחזור מלא בפרסומונים שונים.
הוצאתי כמה וחתכתי לרצועות בעובי של 5 מ”מ.
התחלתי לגלגל.
יושבת בשקט, מקשיבה לשקט שסביבי ולשקט הפנימי, מגלגלת, מגלגלת, מגלגלת.
נזכרת בשנה החולפת;
כל מה שהצליח, כל מה שדורש שיפוץ או תיקון, כל מה שדורש תפילה ותחנונים, כל מה שאני רוצה לשנות וכל מה שאני לא יודעת עדיין איך לעשות זאת.
יושבת, מגלגלת, מפליגה בדמיוני לשנה החולפת, נזכרת בערב החג של השנה הקודמת. ..
כמה הודינו על נס גילוי המנהרות , ואיך נוטרלה התוכנית לפלוש בר”ה לישראל ולקחת בשבי חצי מדינה.
אני מגלגלת, מגלגלת….
השולחן מתמלא ב”חלזונות” קטנים .
ורק פה, אני קולטת שעדיין אינני יודעת מה אני הולכת לעשות איתם, עם כל הגלגולים האלו.
אני אוספת אותם ממרכז השולחן. קטנים, חמודים, אך איזה כרטיס ברכה ייצא מהם?
רוח עדינה מתחילה לנשב מהחלון הפתוח, קולות ראשוניים של ציפורים מודיעים על התקרב הבוקר.
אני לאט לאט, מצמידה גלגול לגלגול ומצרפת אותם יחד לצורת ציפור.
דרור, יונה?
ופתאום אני תופסת שלא סתם, הציפור הזו עשויה מרצועות נייר עיתון;
שבכלל הפרסומון הזה הוא לא פרסומון, זו לא פרסומת שאנשים שולחים לעיתון, זה בקשות.
אחד מבקש למכור משקפיים – הוא השקיע, שכר מקום, הזמין דוגמאות ממיטב החברות, הוא לא מפרסם למכור, הוא מבקש למכור.
אחד – רק התחיל לעשות הסעות. הוא לא “פרסם” מודעה קטנה, הוא מבקש, עדיין קצת בהיסוס, שאנשים ישימו לב שיש פה עסק חדש, בבקשה, אל תעברו באדישות.
אחד נוסף מתעסק בריפוי , בשיטה הוליסטית ומבקש להזמין אליו לקוחות.
אחד אחר, דאג מבעוד מועד להזמין קולקציה חדשה של בגדים, לכבוד החגים ומתחנן בליבו שלא ייתקע עמם.
פתאום גיליתי, שמאחורי הפרסומות המרשימות – ולפעמים קצת מחוצפות – “רק אצלנו תמצא את מה שאתה מחפש” –
מסתתרות בקשות ותפילות חמות על ברכה, פרנסה, הצלחה.
מהר-מהר לפני שילדיי יתעוררו, אני חותכת פס דק בעובי של 5 מ”מ מנייר לבן, וכותבת:
“אנא ד’, שלח לנו שנה של ברכה, שמחה, שלום וגאולה, פרנסה טובה, בריאות, אושר והצלחה. שלח לנו שנה טובה…”.
גלגלתי את הנייר שלי וחיפשתי מקום בתוך הציפור שאפשר להוסיף את פתקתי.
מצאתי באחת הפינות מקום ריק. הדבקתי את בקשתי. התרגשות רבה באופן פתאומי אחזה בי.
מתוך לבי פרצה תפילה: “אנא ד’, קבל את תפילותיי ביחד עם תפילותיהם של כל עמך בית ישראל”.
קרני השמש הראשונות האירו באור הבוקר.
היום הראשון של שנת הלימודים תשע”ו החל.
2 תגובות
השארת תגובה
שרהלאה
תודה שפרסמת את המאמר.
מרגש, מעמיק ואמנותי.
שתזכי לשנה ברוכה בעשיה ותזכי את כולנו מחוכמתך וכישוריך…
מרגש ! מקסים ! ומיוחד מאוד !!