העולם שועט בקול שאון
למרות מהירות האור, שבה משתנים הדברים סביבינו,
נשארנו עם המילים החזקות ביותר!
“וכולם כבגד יבלו.. ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים”
סביב שולחן או סתם על ספסל בגינה, תוהות אימהות.
האם נכון ללמוד אמנות במקום כזה או אחר?
מחפשות מענה מקצועי לבנות האמנותיות שלהן.
אולי בחוג שם או בבית ספר מקצועי כזה?
אלילי הזהב עץ ואבן מתחלפים באלילים אחרים,
הבינה מחליפה פניה ומותר האדם מן המכונה אין.. כי הכל הבל.
ועדיין אנו עומדים משתאים ונבוכים, למול כל הדבר הזה ולא ממש יודעים להצביע.
במה להשקיע?
וככה בשקט לפני חג סוכות, כשאנו נוגעים בנשמה היהודית. בתוך תוכו של הלב.
המנגן ושר והמעטר את הסוכה.
הכל במגע יד, אנושי ובלב פועם. אמיתי. יהודי.
הנה לה תשובת המשקל המקבלת, רבדים עמוקים ונוספים.
זה א-לי ואנוהו
כשקוראים את המילים אי אפשר שלא להתייחס לפירושים המרגשים שזה בזה משתלבים באופן מופלא ומתווים לנו דרך חשיבה. “מחשבת הלב”

אז ישיר משה.. ישיר מלשון עתיד, לאורך כל הדורות השיר מלווה אותנו.
לא, הוא לא רק שירה של העבר. אלא שירת העבר ההווה והעתיד שיהיה. בס”ד.
“זה אלי ואנווהו” (שמות טו, ב), התנאה לפניו במצוות, עשֵה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין” – מסכת שבת, דף קל”ג, עמוד ב’

אבא שאול אומר: אדמה לו – מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון

ר’ עקיבא אומר: אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם. שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר “מה דודך מדוד שככה השבעתנו” (שיר השירים ה ט) שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו, שנאמר: “על כן עלמות אהבוך” (שם א ג) – אהבוך עד מות וכתיב “כי עליך הורגנו כל היום” (תהלים מד כג) – הרי אתם נאים הרי אתם גיבורים, בואו והתערבו עמנו. וישראל אומרים להם לאומות העולם: מכירין אתם אותו? נאמר לכם מקצת שבחו: “דודי צח ואדום דגול מרבבה” (שיר השירים ה י). כיון ששומעין שכך שבחו, אומרים לישראל: נלכה עמכם, שנאמר: “אנה הולך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך” וישראל אומרים להם: אין לכם חלק בו אלא, “דודי לי ואני לו” (שם ב טז), “אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים” (שם ו ג).

התנאות במצוות מביעה את הקשר המיוחד שיש לכל יהודי עם אלוקיו. הקשר שלא ינתק זה אלפים בשנים. הצווים השונים לעטר ,
את תשמישי המצווה להדרם באמנות (אם בשיר, אם בריקוד אם בצבע או ציור) הם אלו המספרים לנו ולכל העולם, כי לנו כיהודים יש תפיסה אחרת על היקום. חיבור מיוחד ואהבה יתרה המקבלת ביטוי גם חיצוני, לפנים האמיתי.
שום מחשב בעולם, ושום תוכנה החכמה ביותר לא תחליף את הביטוי הנדיר הזה שמתהווה כל יום מחדש, לא נמדד בכסף ולא ב”שם נחשב” לא במקצועי ביותר ואפילו לא זה המבטיח פרנסה ברווח..
הגיע הזמן, כך מספרת לנו הסוכה הנאה לחשוב באמת על מהות העשיה האמנותית.

בינה אנושית
בימים שכאלו בהם שולטים בעולמינו מוצרי המדף, מלאכותיות, קודים מסחררים וריצה אחרי ההבל.
הכל בסרט נע מתקדם בצעדי ענק והולך אחורה במימד הרוחני.
נשאל את עצמינו “ומה עתיד לנשמה”.. אלו ימים שכדאי לעצור קמעה ולחשוב.
ומה ערך לעשיה שאינה מחוברת למקור? עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם. אין לכך כל ערך למעשה שהוא ידי אדם בלבד. המחשבה היא העיקר, כוונה עושה מצווה. חכמת הלב היא זו שמעניקה ליהודים לאורך הדורות את העוצמה ואת הכח הפנימי.
פתאום יש בנו תשובה עמוקה יותר לחשיבות אמנות יהודית אותנטית.
כזו שלא פורצת ממכונה או מחשב, וודאי לא מתפיסה גויית מנוערת ועטופה (גם אם יפה)
אנו מבקשים לתת לילדינו אמנות כזו שפורצת, מלב יהודי פועם, מתוך מחשבת היהדות.
תפקידינו בעת הזאת. לחבר ולקרב מושגי יסוד של כל עשיה אמנותית מתוך הקודש, בצורה הנכונה והמעולה ביותר.
שתהווה נוי מצווה וחיבור של “אני והוא”.

ונסיים בתפילה:
זה א-לי ואנווהו
אמר להם הקב”ה לישראל: בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת: “זה אלי”, אבל לעתיד לבוא אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים, שנאמר: “ואמר ביום ההוא: הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו” (ישעיה כה ט)

הכותבת היא מיכל רוזנר
מנהלת מקצועית סמינר בית יעקב “מחשבת”